ישוע הנצרתי אינו המשיח

הנוצרים אומרים שישוע הנצרתי הוא המשיח, אך הם טועים, משום שישוע הנצרתי אינו המשיח.

הנוצרים פירשו בטעות את הנבואות הכתובות בתנ"ך.

הפירוש הנכון של נבואת שבעים השבועות של דניאל

בדניאל ט':כ"ד-כ"ז כתוב שלהלן:

(כד) שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים | וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים: (כה) וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה | וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים: (כו) וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ | וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף וְעַד קֵץ מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת: (כז) וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד | וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם:

בדניאל ט':כ"ה כתוב כי מאז המוצא של הדבר להשיב ולבנות את ירושלים עד משיח נגיד יהיו שבעה שבועות וששים ושתים שבועות.

משיח מציין משוח, ז"א מישהו שנמשח עם שמן משחת קודש.

בשמות ל':ל' כתוב כי אלוהים ציווה כי הכוהנים יימשחו עם שמן משחת קודש.

אחר כך, כאשר אלוהים פיקד שיהיה מלך בישראל, הוא פיקד כי האיש הנבחר על ידו להיות מלך יימשח בשמן משחת הקודש, כפי שאנחנו רואים בשמואל א ט':ט"ז ו-י':א' ו-ט"ז:א' ומלכים א א':ל"ט.

במלכים א א':ל"ט כתוב כי משיחת מלך שלמה נעשתה בשמן מן האוהל, מה שהוכיח כי השמן שהשתמשו בו למשוח את מלך ישראל היה שמן משחת הקודש המוזכר בשמות ל':כ"ב-ל"ג.

ישוע הנצרתי לא נימשח עם שמן משחת הקודש, כי הוא לא היה כוהן ולא נימשח למלך.

לכן, המשיח מוזכר בדניאל ט':כ"ה-כ"ו לא יכול להיות ישוע הנצרתי.

הקטע דניאל ט':כ"ד-כ"ז מראה כי המשיח הנגיד המוזכר שם יופיע וייכרת לפני ההרס של בית מקדשו של אלוהים אשר קרה בשנה 70 לספירה, כי בדניאל ט':כ"ה ובחלק הראשון של הפסוק דניאל ט':כ"ו המשיח הנגיד מוזכר ובדניאל ט':כ"ו חלק סופי נאמר כי עם נגיד הבא ישחית את העיר ואת הקודש.

בתקופה בין הזמן שבו אלוהים דיבר הדברים האלה לדניאל וההרס של הבית השני לא היה בישראל מלך משושלת בית דוד.

לכן, המשיח הנגיד המוזכר בדניאל ט':כ"ה-כ"ו הוא לא מלך של משושלת בית דוד, אלא כוהן שולט.

לכן, המשיח הנגיד המוזכר בדניאל ט':כ"ה-כ"ו היה אחד מהשליטים משושלת בית חשמונאי, שהיו כוהנים ושליטים באותו הזמן.

שושלת בית חשמונאי התחיל ב-164 לפני הספירה, כאשר יהודה המכבי, שהיה ממשפחת החשמונאים, ניצח את המלחמה נגד היוונים הסורים וכבש מחדש את ירושלים וטיהר את בית מקדשו של אלוהים, אשר חולל על ידי היוונים הסורים.

מאז, ישראל התחיל להישלט על ידי כוהנים משושלת בית חשמונאי.

המוצא של הדבר להשיב ולבנות ירושלים קרה בשנת 539 לפני הספירה, כאשר מלך כורש, של פרס, פיקד את היהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית מקדשו של אלוהים (עזרא א':ב'-ג').

הפסוקים ישעיהו מ"ד:כ"ח ו-מ"ה:א' ו-מ"ה:י"ג מוכיחים כי אלוהים שקל הפקודה המוזכרת נתונה על-ידי מלך כורש של פרס כמו פקודה להשיב ולבנות ירושלים.

לכן, הספירה של שבע שבועות וששים ושתים שבועות מוזכרות בדניאל ט':כ"ה, שנותנות סיכום של ששים ותשע שבועות, מתחילה מהשנה 539 לפני הספירה.

השבועות מוזכרות בדניאל ט':כ"ד-כ"ז הן קבוצות של שבע שנים, כי המילה "שבוע" מציינת "קבוצה של שבעה", כי היא נגזרה מהמילה "שבעה", ולא יכולו להיות קבוצות של שבעת ימים, כי, אם יהיה כן, ששים ותשע השבועות יגמורו בתקופה שבה לא היה משיח נגיד, ז"א, לא היה משיח שליט, כי לא היה מלך משושלת בית דוד, וגם לא היה כוהן שליט, ובבראשית כ"ט:כ"ז-כ"ח המילה "שבוע" משומשת לציין קבוצה של שבע שנים.

לכן, ששים ותשע השבועות המוכרות בדניאל ט':כ"ה מתאימים לששים ותשע קבוצות של שבע שנים, מה שנותן סיכום של 483 שנים (69 * 7 = 483).

לספור 483 שנים מהשנה 539 לפני הספירה, באים לשנה 56 לפני הספירה (539 – 483 = -56).

לכן, המשיח הנגיד המוזכר בדניאל ט':כ"ה-כ"ו היה המלך אנטיגונוס, בנו של המלך אריסטובולוס השני, כי בשנה 63 לפני הספירה אנטיגונוס נילכד והועבר לרומא, יחד עם אביו אריסטובולוס השני, ובשנה 57 לפני הספירה אנטיגונוס ברח וחזר ליהודה, ובשנה 40 לפני הספירה אנטיגונוס רשמית הוכרז מלך יהודה וכוהן גדול, ובשנה 37 לפני הספירה אנטיגונוס הובס על ידי הרומאים והומת על ידי עריפה.

אנטיגונוס היה אחרון מלכי בית חשמונאי.

לכן, נשלמה הנבואה, כי אחרי 69 השבועות (483 שנים) נכרת המשיח הנגיד, ולא היה לו כל יורש שהיה מלך יהודה.

הפירוש של הנוצרים, שאומרת כי המשיח הנגיד המוזכר בדניאל ט':כ"ה-כ"ו יכרת ויקום לתחיה ויעלה לשמיים וישב בימינו של אלוהים ובאחרית הימים יבוא להיות מלך ישראל, הוא פירוש מוטעה, כי כתוב בדניאל ט':כ"ו " 9:26 "יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ", מה שמראה כי המשיח המוזכר שם לא יהיה לו המלוכה, כך שהוא לא אותו משיח בן דוד שיהיה מלך ישראל באחרית הימים, המוזכר בנבואות אחרות.

חוץ מזה, זמן חייו ותאריך מותו של ישוע הנצרתי לא מתאימים עם הסיום של התקופה של 69 השבועות המוזכרת בדניאל ט':כ"ה-כ"ז, כי ישוע הנצרתי נולד בזמן כאשר הורדוס היה מלך יהודה (מתי ב':א' ולוקס א':ה') ומת כאשר פונטיוס פילאטוס היה נציב יהודה (מתי כ"ז:ב', מרקוס ט"ו:א' ולוקס כ"ג:א'), והורדוס נעשה מלך יהודה ב-37 לפני הספירה, ומת בשנה 4 לפני הספירה, ופונטיוס פילאטוס היה נציב יהודה מאז שהשנה 26 לספירה עד השנה 36 לספירה, ו-69 השבועות מוזכרות בדניאל ט':כ"ה-כ"ו, אם ספורות מהפקודה נתונה על ידי מלך כורש של פרס ליהודים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית מקדשו של אלוהים, אשר קרה ב-539 לפני הספירה, יגמרו בשנה 56 לפני הספירה (539 – 483 = 56), ואם ספורות מהתאריך כאשר מלך ארתחששתא של פרס שלח את נחמיה לירושלים לבנות אותה (נחמיה ב':ה'-ו'), מה שקרה בשנה 445 לפני הספירה, יגמרו בשנה 38 לספירה (445 – 483 = -38), כאשר פונטיוס פילאטוס לא היה נציב יהודה עוד.

הנוצרים אומרים כי, אם כל השנים ייספרו כמו להיות להן רק 360 ימים, 483 השנים יגמרו בשנה 31 לספירה.

אף על פי כן, השנים יש להן 365,25 ימים, ולא 360 ימים, ובלוח השנה העברי, אשר הוא לוח השנה בו משתמשים בתנ"ך, כמה שנים יש להן פחות מ-365,25 ימים ואחרות יש להן יותר מ-365,25 ימים, אבל בממוצע, השנים יש להן 365,25 ימים, כי אלוהים ציווה שחג המצות יוחג תמיד בחודש הראשון של השנה (שמות י"ב:י"ח), ושהחודש הראשון של השנה יהיה חודש אביב (שמות י"ב:ב' ו-י"ג:ד'), אשר הוא החודש של התחלת האביב, , כך שהכרחי שהשנים יש להן 365,25 ימים בממוצע, כדי שהחודש הראשון תמיד יתאים עם התחלת האביב.

הנוצרים אומרים כי השנים חייבות להיספר כמו להיות להן רק 360 ימים, כי בבראשית ז':י"א, ז':כ"ד ו-ח':ד' כתוב כי המבול המשיך חמשה חודשים, וכי המבול המשיך 150 ימים, מה שנותן 30 ימים לכל חודש, כך ש-12 חודשים יתנו 360 ימים. אף על פי כן, העובדה ש-5 החודשים האלה היו להם 30 ימים לא מציין כי כל החודשים של השנה הזאת היו להם 30 ימים, וגם לא כי כל שנה יש לה 12 חודשים, כי בלוח השנה העברי, אשר הוא לוח השנה התנכ"י, יש חודשים שיש להם 30 ימים ויש חודשים שיש להם 29 ימים, כי כל חודשים חייבים להתחיל בזמן של מולד הירח, כי חודש מציין מולד הירח, ויש שנים שיש להן 13 חודשים, כי תמיד החודש הראשון חייב להתאים עם התחלת האביב, כפי שכבר הוסבר למעלה, כך אשר, בממוצע, השנים יש להן 365,25 ימים.

החלק השני של הפסוק דניאל ט':כ"ו הושלם כאשר הרומאים הרסו את העיר ירושלים ובית מקדשו של אלוהים, בשנה 70 לספירה.

אחרי שבית מקדשו של אלוהים, בירושלים, ייבנה מחדש, יושלם מה שמנובא בפסוק דניאל ט':כ"ז, ז"א, נגיד רומאי יופיע, אשר יגביר ברית לרבים לשבוע אחד, ז"א לשבע שנים, ובחצי השבוע, ז"א אחרי שלוש וחצי שנים, הוא ישבית זבח ומנחה בבית מקדשו של אלוהים, והמשומם יהיה על כנף השיקוצים, ואז אלוהים יהרוס את המשומם.

הפירוש הנכון של הפסוק זכריה י"ב:י'

בזכריה י"ב:י' כתוב:

י וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר.

בנוסח המסורה כתוב "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ".

אף על פי כן, הניקוד הנכון של המילה אלי הוא אֱלֵי ,ולא אֵלָי, כי בפסוק זה מי שמדבר הוא אלוהים, כך שהניקוד אשר בעלי המסורה הניחו במילה אלי ,במקרה הזה, מוביל לאבסורד ,כי, עם הניקוד הזה, יהיה כתוב כי אלוהים אמר " וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" , מה שהוא אבסורד , כי אלוהים לא יכול להידקר על ידי אף אחד , כי הוא הכל-יכול, והוא לא בשר, כך שברור שבמקרה הזה הניקוד הנכון הוא אֱלֵי.

האלפבית העברי , במקור , היו לו רק עיצורים , וזה היה רק מהמאה ה-5 לספירה והלאה שבעלי המסורה המציאו את הניקוד, כדי לציין את התנועות.

הטקסט הקדוש וכתוב ברוח אלוהים של התנ"ך הוא מורכב רק מעיצורים , כי כאשר הנביאים כתבו את ספרי הקודש (מהמאה ה-15 לפני הספירה למאה ה-5 לפני הספירה), האלפבית העברי היה מורכב רק מעיצורים , והניקוד עדיין לא הומצא.

בעלי המסורה ,שהניחו את הניקוד בטקסט התנ"ך, לא היו נביאים , כך שהניקוד הנמצא במהדורות של התנ"ך לפעמים יכול להיות טועה, כך שכאשר הניקוד אשר בנוסח המסורה הוא לא נכון , אנחנו חייבים לשנות את הניקוד, לתקן השגיאה.

במקרה של הפסוק זכריה י"ב:י', הניקוד הנכון של המילה "אלי" הוא אֱלֵי ,ולא אֵלָי, כפי שהוראה למעלה , כך שאנחנו חייבים לשנות את הניקוד של המילה "אלי", על מנת שיהיה אֱלֵי במקום אֵלָי.

אז,הטקסט הנכון של הקטע המוזכר הוא "וְהִבִּיטוּ אֱלֵי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ".

הבחינו כי בבשורה על פי יוחנן י"ט:ל"ז הקטע המוזכר מתורגם כמו: "וְהִבִּיטוּ אֵלָיו אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" (ביוונית Ὄψονται εἰς ὃν ἐξεκέντησαν), מה שמראה כי בפסוק זכריה י"ב:י' הניקוד של המילה אלי כמו אֵלָי הוא כל כך הרבה אבסורדי שאפילו המחבר של הבשורה על פי יוחנן, שכתב את הספר המוזכר כדי לנסות לשכנע את בני אדם שישוע הוא אלוהים, ניקד המילה אלי כמו אֱלֵי ולא כמו אֵלָי.

הפרשנות הנכונה של הפסוק זכריה י"ב:י' היא שלהלן:

הפסוקים זכריה י"ב:א'-ט' מראים כי תהיה מלחמה של כל האומות נגד ישראל ,והפסוק זכריה י"ב:י' מראה כי, באותה מלחמה , מנהיג יהודי יידקר על ידי הצבאות של האומות וימות ,וכל עם ישראל יתאבל עליו , עושים אבל גדול מאוד.

זה ברור כי בני האדם אשר ידקרו את האיש הזה לא יהיו אותם בני האדם אשר יתאבלו על מותו , כי בני האדם אשר ידקרו אותו יהיו אויביו , אשר יהיו רוצים להרוג אותו , כך אשר, לאלה שידקרו אותו מותו יהיה סיבה לשמחה ולא לאבל, ורק לעם ישראל מותו של האיש הזה יהיה סיבה לאבל.

הנוצרים מפרשים את הפסוק זכריה י"ב:י' לאמור כי זה אשר יידקר הוא ישוע הנצרתי, שיידקר כאשר ניצלב ,וכי היהודים יביטו לישוע קם לתחייה ויתאבלו עליו , אבל פרשנות זו אינה הגיונית , כי אם ישוע כבר קם לתחייה , לא תהיה סיבה להתאבל עליו. אנשים רק מתאבלים על אלה שמתו והם עדיין מתים. אם המת יקום לתחייה , אין יותר סיבה לאבל , אך לשמחה על התחייה.

נוסף על כך, הנוצרים מנצלים את השגיאה של ניקוד מבוצע על ידי בעלי המסורה , כאשר הם ניקדו המילה אלי כאֵלָי במקום אֱלֵי, לאמור כי ישוע הנצרתי הוא אלוהים, כי, עם הניקוד השגוי הזה, זה ייכתב כי אלוהים אמר, "וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ" . אף על פי כן, כפי שהודגם למעלה, הניקוד הנכון הוא אֱלֵי, כי הניקוד אֵלָי מוביל לאבסורד , כי אלוהים לא יכול להידקר על ידי אף אחד, כי הוא הכל-יכול, והוא לא בשר.

נוסף על כך, זה אבסורד לאמור כי ישוע הנצרתי הוא אלוהים, כי אלוהים הוא הבורא של כל הדברים, וישוע הוא אדם , שהוא יצור ,וזה בלתי אפשרי לחלוטין היצור להיות הבורא, וזה בלתי אפשרי לחלוטין איש להיות איש אחר.

בנוסף, אלוהים אמר כי הוא אחד (דברים ו':ד') , כך שהדוקטרינה שאומרת שאלוהים הוא שניים, או שלושה, היא דוקטרינה כוזבת.

לפרטים נוספים בנושא זה , ראה הדף http://www.caraita.teo.br/haim_yeshua_elohim.htm .

הפירוש הנכון של הקטע ישעיהו נב:יג-נג:יב

בישעיהו נב:יג-נג:יב כתוב:

(נב:יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי | יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד: (יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ | וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם: (טו) כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם | כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ:

(נג:א) מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ | וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל מִי נִגְלָתָה: (ב) וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר | וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ: (ג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי | וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: (ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם | וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה: (ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ | מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ: (ו) כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ | וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ: (ז) נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה | וְלֹא יִפְתַּח פִּיו: (ח) מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ | כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ: (ט) וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו | עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו: (י) וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים | וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח: (יא) מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים | וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל: (יב) לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה | וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ:

בקטע הזה, אלוהים מדבר על עבדו.

כדי לדעת מי העבד של אלוהים אשר הוא מתיחס לו, אנחנו חייבים לקרוא את הפרקים הקודמים של הספר של הנביא ישעיהו.

זה כתוב בישעיהו מא:ח-ט: (ח) וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ | זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: (ט) אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ | וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ:

וזה כתוב בישעיהו מד:כא-כב:

(כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה | יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: (כב) מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ | שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:

ובישעיהו מט:א-ג זה כתוב:

(א) שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק | יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי: (ב) וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי | וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי: (ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה | יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

לכן, אנחנו רואים כי בן האדם אשר אלוהים , בספר ישעיהו, קורא לו "עבדי" הוא עם ישראל, אומת ישראל, מדינת ישראל, חשוב ככוליות, לאורך המאות, ממקורו ועד אחרית הימים.

בישעיהו נב:יג-נג:יב, אנחנו רואים כי אלוהים מתיחס באותו הזמן לעבדו, עם ישראל, ולבני ישראל (או יהודים) היחידים, ואומר כי, בגלל החטאים מבוצעים על-ידי בני ישראל (או יהודים) היחידים, עבדו, עם ישראל (או אומת ישראל, או מדינת ישראל) סבל הרבה, לנקודה של אפילו למות, באבד את הטריטוריה שלו, כאשר בני ישראל (או יהודים) גורשו מארץ ישראל, על ידי האשורים והבבלים, במאות 7 ו-6 לפני הספירה, ואחר כך על ידי הרומים במאות 1 ו-2 לספירה.

בקטע הזה, אלוהים דיבר בלשון מושאלת, ועשה האנשה של העם, אומה ומדינה של ישראל כאילו הוא היה איש, אשר הוא מתיחס לו כמו "עבדי", ואמר כי באחרית הימים עבדו, העם (אומה ומדינה) של ישראל, יגבה מאוד, וכי עבדו, העם (אומה ומדינה) של ישראל, בתחילה יסבול הרבה, לנקודה של אפילו למות באבד את הטריטוריה שלו, ואמר כי הסבלים האלה של העם (אומה ומדינה) של ישראל יקרו כמו עונש לחטאים המבוצעים על ידי בני ישראל (או יהודים) היחידים, וכי הסבלים והמוות האלה של העם (אומה ומדינה) של ישראל ישרתו ככפרה לחטאים של בני ישראל (או יהודים) היחידים, וגם אמר כי באחרית הימים מדינת ישראל תקום מחדש ויגבה מאוד, ותחלק שלל את עצומים, ותראה זרע, ותאריך ימים, וחפץ אלוהים בידה יצליח.

ההאנשה הזאת של העם (אומה ומדינה) של ישראל, כאילו הוא היה איש, נמצא בהרבה קטעים של התנ"ך, כמו, למשל, בישעיהו מב:יט, איפה שאלוהים מתיחס לעם ישראל כמו עבדו, ואומר כי הוא עיוור וחירש, ובדניאל ז:יג, איפה שאלוהים מתיחס לעם (אומה ומדינה) של ישראל כמו בן אדם, ובדניאל ז:כז אלוהים מבהיר כי בן האדם שמופיע בחזון הוא עם קדושי עליון, כלומר, עם ישראל.

הנוצרים אומרים כי הקטע ישעיהו נב:יג-נג:יב מתיחס למשיח, אבל זה לא אמת, כי הוא מתיחס לעם (אומה ומדינה ) של ישראל, כפי שהופגן למעלה.

הפירוש הנכון של הפסוקים דניאל ז:יג-יד

בדניאל ז:יג-יד כתוב שלהלן:

יג חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. יד וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל.

הנוצרים אומרים כי בן האדם (בר אנוש) המוזכר בקטע הזה הוא המשיח.

אף-על-פי-כן, כתוב בדניאל ז:כז כי אלוהים אמר כי בן האדם שהופיע בחזון הזה מסמל את עם קדושי עליון (עם קדישי עליונין), אשר הוא עם ישראל.

כדי לפרש בצורה נכונה הפסוקים דניאל ז:יג-יד, יש צורך לקרוא את כל הפרק ז של ספר דניאל הנביא, בו כתוב שלהלן:

א בִּשְׁנַת חֲדָה לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה, וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל-מִשְׁכְּבֵהּ; בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב רֵאשׁ מִלִּין אֲמַר. ב עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר, חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם-לֵילְיָא; וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא. ג וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן-יַמָּא, שָׁנְיָן דָּא מִן-דָּא. ד קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה, וְגַפִּין דִּי-נְשַׁר לַהּ; חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי-מְּרִיטוּ גפיה (גַפַּהּ) וּנְטִילַת מִן-אַרְעָא, וְעַל-רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת, וּלְבַב אֱנָשׁ, יְהִיב לַהּ. ה וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב, וְלִשְׂטַר-חַד הֳקִמַת, וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ, בֵּין שניה (שִׁנַּהּ); וְכֵן אָמְרִין לַהּ, קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא. ו בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית, וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר, וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי-עוֹף, עַל-גביה (גַּבַּהּ); וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא, וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ. ז בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ חֵיוָה רביעיה (רְבִיעָאָה) דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי-פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן, אָכְלָה וּמַדֱּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה; וְהִיא מְשַׁנְּיָה, מִן-כָּל-חֵיוָתָא דִּי קדמיה (קָדָמַהּ), וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ. ח מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא, וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת ביניהון (בֵּינֵיהֵן), וּתְלָת מִן-קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא, אתעקרו (אֶתְעֲקַרָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ); וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא, בְּקַרְנָא-דָא, וּפֻם, מְמַלִּל רַבְרְבָן. ט חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין, יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. י נְהַר דִּי-נוּר, נָגֵד וְנָפֵק מִן-קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אלפים (אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רבון (רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן; דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. יא חָזֵה הֲוֵית--בֵּאדַיִן מִן-קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא, דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה; חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא, וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ, וִיהִיבַת, לִיקֵדַת אֶשָּׁא. יב וּשְׁאָר חֵיוָתָא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן; וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן, עַד-זְמַן וְעִדָּן. יג חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. יד וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל. {פ}

טו אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל, בְּגוֹ נִדְנֶה; וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי, יְבַהֲלֻנַּנִי. טז קִרְבֵת עַל-חַד מִן-קָאֲמַיָּא, וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא-מִנֵּהּ, עַל-כָּל-דְּנָה; וַאֲמַר-לִי, וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי. יז אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא, דִּי אִנִּין אַרְבַּע--אַרְבְּעָה מַלְכִין, יְקוּמוּן מִן-אַרְעָא. יח וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד-עָלְמָא, וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא. יט אֱדַיִן, צְבִית לְיַצָּבָא עַל-חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, דִּי-הֲוָת שָׁנְיָה, מִן-כלהון (כָּלְּהֵן): דְּחִילָה יַתִּירָה, שניה (שִׁנַּהּ) דִּי-פַרְזֶל וטפריה (וְטִפְרַהּ) דִּי-נְחָשׁ, אָכְלָה מַדְּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה. כ וְעַל-קַרְנַיָּא עֲשַׂר, דִּי בְרֵאשַׁהּ, וְאָחֳרִי דִּי סִלְקַת, ונפלו (וּנְפַלָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ) תְּלָת; וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ, וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן, וְחֶזְוַהּ, רַב מִן-חַבְרָתַהּ. כא חָזֵה הֲוֵית--וְקַרְנָא דִכֵּן, עָבְדָא קְרָב עִם-קַדִּישִׁין; וְיָכְלָה, לְהֹן. כב עַד דִּי-אֲתָה, עַתִּיק יוֹמַיָּא, וְדִינָא יְהִב, לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; וְזִמְנָא מְטָה, וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין. כג כֵּן, אֲמַר, חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, מַלְכוּ רביעיה (רְבִיעָאָה) תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן-כָּל-מַלְכְוָתָא; וְתֵאכֻל, כָּל-אַרְעָא, וּתְדוּשִׁנַּהּ, וְתַדְּקִנַּהּ. כד וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר--מִנַּהּ מַלְכוּתָא, עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן; וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן, וְהוּא יִשְׁנֵא מִן-קַדְמָיֵא, וּתְלָתָה מַלְכִין, יְהַשְׁפִּל. כה וּמִלִּין, לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל, וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר, לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת, וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ, עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן. כו וְדִינָא, יִתִּב; וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן, לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד-סוֹפָא. כז וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא, דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל-שְׁמַיָּא, יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם, וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן. כח עַד-כָּה, סוֹפָא דִי-מִלְּתָא; אֲנָה דָנִיֵּאל שַׂגִּיא רַעְיוֹנַי יְבַהֲלֻנַּנִי, וְזִיוַי יִשְׁתַּנּוֹן עֲלַי, וּמִלְּתָא, בְּלִבִּי נִטְרֵת. {פ}

בפרק ז של ספר דניאל כתוב כי אלוהים נתן לדניאל הנביא חזון, בו הופיעו ארבע חיות ולאחר מכן הופיע כבן אדם (כבר אנוש) בא עם ענני השמים, אשר בא לעתיק הימים, והביאו אותא קרוב לפניו, ולו נתון את השלטון , את הכבוד ואת המלכות, וכל העמים, לאומים ולשונים יעבודו לו, ונאמר כי ושלטונו שלטון עולם, אשר לא יעבור, ומלכותו אשר לא ייהרס.

כתוב גם בפרק ז של ספר דניאל, מפסוק טז, כי דניאל שאל לאחד המלאכים שהיו קרוב להסביר את משמעות החזון, והוא הסביר כי ארבע הבהמות האלה הן ארבעה מלכים שיקומו מן הארץ (דניאל ז:יז), וכי לאחר מכן המלכות והשלטון והגדולה של הממלכות תחת כל השמים תינתן לעם קדושי עליון (עם קדישי עלונים) ומלכותו יהיה מלכות עולם, וכל השלטונים לו יעבודו ויצייתו (דניאל ז:יח ו-ז:כז).

לכן, אנו רואים כי בן האדם המופיע בספר דניאל פרק ז הוא לא המשיח, אבל עם קדושי עליון, אשר הוא עם ישראל.

הפירוש הנכון של הפסוק זכריה יג:ו

בזכריה יג:ו כתוב שלהלן:

" ו וְאָמַר אֵלָיו, מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ; וְאָמַר, אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי."

על מנת לפרש בצורה נכונה את הפסוק זכריה יג:ו, זה הכרחי לקרוא את כל הקטע אשר בזכריה יג:א-ו, שבו כתוב שלהלן:

" א בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח, לְבֵית דָּוִיד, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם--לְחַטַּאת, וּלְנִדָּה. ב וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ, עוֹד; וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ. ג וְהָיָה, כִּי-יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם יְהוָה; וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו, בְּהִנָּבְאוֹ. ד וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ--בְּהִנָּבְאֹתוֹ; וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר, לְמַעַן כַּחֵשׁ. ה וְאָמַר, לֹא נָבִיא אָנֹכִי: אִישׁ-עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי, כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי. ו וְאָמַר אֵלָיו, מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ; וְאָמַר, אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי."

בקטע הזה, אנו רואים כי אלוהים אמר כי בעתיד הוא יגרום שלא יהיה שום נביא שקר, וכי בזמן הזה, אם נביא שקר כלשהו עדיין יינבא שקרית, אביו ואמו ידקרו אותו, ונביאי השקר יתביישו משום שהיו נביאי שקר, ויגידו שהם אינם נביאים , ואם מישהו ישאל לנביא שקר שנדקר על ידי אביו ועל ידי אמו מהן הפצעים בידיו, הוא יאמר שהוא נפצע בבית חבריו, כדי להימנע שהם יגלו שהוא הישה נביא שקר שנדקר על ידי הוריו משום שניבא שקרית.

הנוצרים אומרים שהפסוק זכריה יג:ו מתייחס לישוע הנצרתי, שסבל פצעים בידיו כשנצלב, אך הפירוש הזה שלהם הוא מוטעה, כי ההקשר מראה כי בקטע הזה אלוהים דיבר על נביאי השקר, ואמר כי בעתיד הוא יעביר את נביאי השקר מן הארץ, וכי, אם מישהו עדיין יינבא שקרית, יידקר על ידי הוריו כאשר יינבא שקרית, וכי אלה שהיו נביאי שקר יתביישו משום שהיו נביאי שקר, והם יאמרו כי הם אינם נביאים, ואם מישהו ישאל את נביא שקר אשר נדקר על ידי הוריו מהן הפצעים האלה בידיו , הוא יגיד שהוא נפצע בבית חבריו, כדי להימנע שהם יגלו שהוא נביא שקר שנדקר על ידי הוריו משום שניבא שקרית.

הפירוש הנכון של הפסוק תהלים קי:א

בתהילים קי:א כתוב שלהלן:

א לְדָוִד, מִזְמוֹר: נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי, עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.

על מנת לפרש בצורה נכונה את הפסוק תהלים קי:א, אנחנו צריכים לקרוא את כל הפרק ק"י של ספר תהלים, שבו כתוב שלהלן:

א לְדָוִד, מִזְמוֹר:

נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי, עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.

ב מַטֵּה-עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן; רְדֵה, בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ.

ג עַמְּךָ נְדָבֹת, בְּיוֹם חֵילֶךָ; בְּהַדְרֵי-קֹדֶשׁ, מֵרֶחֶם מִשְׁחָר, לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ.

ד נִשְׁבַּע יְהוָה, וְלֹא יִנָּחֵם; אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק.

ה אֲדֹנָי עַל-יְמִינְךָ, מָחַץ בְּיוֹם-אַפּוֹ מְלָכִים.

ו יָדִין בַּגּוֹיִם, מָלֵא גְוִיּוֹת; מָחַץ רֹאשׁ עַל-אֶרֶץ רַבָּה.

ז מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה; עַל-כֵּן יָרִים רֹאשׁ.

בתהלים פרק ק"י אלוהים מדבר על המשיח, מלך ישראל, צאצא דוד.

בתהילים קי:א, דוד קורא למשיח אדוני כי מהרגע בו דוד ויתר על הממלכה לטובת בנו שלמה, כפי שאנו רואים במלכים א:לב-מ, הוא הפך לעבד של המלך שלמה, ועל כן התחיל לקרוא לו "אדוני", ובעתיד, כאשר המשיח, צאצאו של דוד, יהפוך למלך ישראל , גם דוד יהיה עבדו, ועל כן הוא קורא לו אדוני.

בתהלים קי:א כתוב כי אלוהים אמר למשיח, מלך ישראל, צאצאו של דוד: "שֵׁב לִימִינִי, עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ". זה משמיע כי אלוהים יהיה ליד המשיח, מלך ישראל, לתת לו ניצחון במלחמות נגד כל אויביו. אנחנו רואים זאת גם בפסוקים ה' ו ו' של תהילים ק"י, איזה שכתוב כי אלוהים יהיה לימינו של המשיח, מלך ישראל, וימחץ מלכים ביום אפו, וידין בגויים, וימלא גויות, וימחץ ראש על ארץ רבה.

הנוצרים אומרים כי הפסוק תהלים קי:א משמיע כי המשיח צריך לעלות השמיימה ושם לשבת לימינו של אלוהים, אבל הפירוש הזה שלהם אינו נכון, כי בתהילים קי:א כתוב כי אלוהים ציווה את המשיח לשבת לימינו עד שאלוהים ישית אויביו הדום לרגליו, אשר מראה כי המשיח ישב לימינו של אלוהים באותו הזמן שהוא יעשה מלחמה נגד אויביו, וכדי לעשות למלחמה נגד אויביו הוא צריך להיות בארץ. אנו רואים בתהילים קי:ה-ו כי אלוהים יהיה לימינו של המשיח, מלך ישראל, בעוד הוא עושה מלחמה נגד מלכי הגויים, אשר גם מראה כי המשיח יהיה בארץ כאשר הוא ישב לימינו של אלוהים, ואלוהים יהיה על ימינו. נוסף על כך, בתהילים קי:ב כתוב כי אלוהים ישלח מציון, כלומר, מירושלים, מטה עוזו של המשיח, ויצווה אותו לרדות בקרב אויביו, אשר גם מראה כי המשיח יהיה בארץ, ולא בשמים, כאשר הוא ישב לימינו של אלוהים.

אלוהים אמר כי המשיח ישב לימינו כי אלוהים יהיה ליד המשיח, כדי לתת לו ניצחון במלחמות נגד כל אויביו, וגם כי ארמונו של מלך ישראל, בירושלים, ממוקם סמוך לבית מקדשו של אלוהים בירושלים, כך שמלך ישראל , כאשר הוא יושב על כסאו, יושב לימינו של אלוהים.

יתר על כן, בתהילים קי:ז כתוב כי המשיח, במהלך המלחמות האלה, בדרך ישתה מנחל, אשר גם מוכיח כי המשיח יהיה בארץ, ולא בשמים, כאשר הוא ישב לימינו של אלוהים ויעשה מלחמה נגד אויביו.

מי יהיה המשיח?

על פי הנבואות הנמצאות בתנ"ך, המשיח יהיה צאצא של דוד המלך, שיהפוך למלך ישראל וישלוט על פי תורת האלוהים. זה מה שאנו מסיקים ממה שכתוב שמואל ב ז:ח-טז ודברי הימים א יז:ז-טו ושמואל ב כג:ג וישעיהו ט:ה-ו (בתנ"ך הנוצרי זה ישעיהו ט:ו-ז) וישעיהו יא:א-ה ותהילים פט:ד-ה ו פט:כ-לח (בתנ"ך הנוצרי זה תהילים פט:ג-ד ו-פט:יט-לז) וירמיהו כג:ה-ו.

יברככם יהוה.

מחבר: ז'ואו פאולו פרנאנדס פונטס (שם עברי: יוחנן בן יוסף).

דואר אלקטרוני: joaopaulopontes@caraita.teo.br .

דף בית

בעיברית

EN FRANÇAIS EN ESPAÑOL IN ENGLISH EM PORTUGUÊS